Sy Agnon Quotes

He longed for it to be winter. A cold wind would blow, the sea would pound, and he would rise cheerful and fit from a delicious sleep beneath warm blankets. Then would come days in which he would write his great novel. The kettle would boil and hot coffee would froth in his cup. In the garden the citron would flower beneath a brilliant moon, its branches dripping fragrance. The starry sky would sweeten the soft silence and Hemdat would pour the dew of his soul into the sea-blue night.

Zealots in the Land of Israel shriek that we ought to do unto Germany as it has done to us-- that, just as Germany has issued a ban on Jewish books, so should we ban all German books, without recognizing or realizing that whoever deprives himself of intellectual discourse jeopardizes his own soul.

He took the cigar out of his mouth and said, "Those people had God in their hearts." I said to him in a whisper, "God exists now too." "But not within us," he said. I said to him: "A certain hasidic master was asked where the Holy One, blessed be He, dwells. He told them: Wherever He is allowed to enter, there He dwells.

But after they had prayed they could not eat anything because the sea water had spoiled their food. The Holy One, blessed be He, salted the Leviathan for the end of days when it will be eaten, and the sea has been left full of salt.

All my life I have generally avoided my neighbors. If I happen to encounter one of them I immediately move somewhere else.

Tears won't saturate the dead and weeping will not raise him from his grave, if he has one. We should do for the living what we are unable to do for the dead.

I wanted to say something as a man does who suddenly finds himself in a quiet place but I said nothing, like a man who suddenly finds himself in a quiet place and also keeps quiet.

As night falls the city extricates itself from the work of the day and the stars prepare to come out. These were not the stars I was used to in the skies of my town and in the Land of Israel, but they are stars nevertheless. I'm grateful to them because even in a strange land they console me.

You haven't been conscripted and I have to delay my return home so I'll stay with you while you tell me about these good people you've seen. One doesn't encounter good people every day and people don't see the good in others. You are blessed, Mr. Jakob, that God has brought good people to you and that you have discovered them to be good.

This is in line with what the Yalkut notes: when King David finished composing the Book of Psalms, he boasted to the Holy One, blessed be He, "Master of the Universe! Is there anything in the world that lifts up its voice in song like me?"—upon which a frog appeared before him and said, "Do not be so proud of yourself. I sing more than you do.

That is what makes us love beautiful things: they have a perennial appeal, and hearing about them a second and third time can be even better than the first. The first time you hear it but not all of it. When you hear it again you savor every detail. Thus, when Avraham David spoke about our Master, the distinguished Av Beit Din, he would go on and on about things we already knew, but both the speaker and the listener felt as if they were only now hearing the real gist of it for the first time.

Isaac entered. Reb Alter raised his head and said, Welcome, Itzikl, a guest who comes in time. I was just thinking about you and here you come. You see, Itzikl, there is power in the thought of a Jew, that it draws to us those who are dear to our heart, like a magnet drawing iron to it. And if we purified our thoughts we would do wonders. And on that, Itzikl, I have a tremendous argument, as the Bible says, I thought on my ways and turned my feet unto thy testimonies, that is, if a person thinks cunningly on his ways, in the end he returns his feet to Torah.

To gather up enthusiasm for my work, I reminded myself how our recent sages, of blessed memory, devoted themselves to the Torah. For instance, there was the story of the author of the Face of Joshua, whose disciples once arrived late. "Why are you late?" he asked them when they came. "We were afraid to go out because of the cold," they replied. He raised his face from the book—and his beard was frozen hard to the table. "True," he said. "It is cold today." Or like the story of Rabbi Jacob Emden, who hired a servant to announce to him every hour, "Woe, another hour has gone," so that the illustrious scholar should give himself an account of what he had put right during that hour.

In other countries, the bureaucracy serves the needs of the people and the state; here, the bureaucracy itself is primary, and it takes precedence over the needs of the people and the state.

He used to say, 'Do, and expect nothing.' And since he did, his deeds combined to make a substantial reality. For such is the way of deeds: if a man does one thing today and another tomorrow, in the course of time they combine into a great deed.

נתלקטו כשישים איש ועשו להם חברה , וקראו לאו תה חברה "אחוזת בית , " על שם שכל אחר ביקש לע שות לו בית בארץ אחוזתנו . ... נבנה לנו רובע מיוחד מחוץ לעיר (יפו) ונבנה לנו בתים נאים וניטע לנו לפני כל בית גינה קטנה , ונעשה לנו רחובות רחבים ויש רים ונשרה את רוחנו , רוח ישראל הטהורה על המ קום . ולכשנזכה , נעשה לנו מעין אבטונומיה . ... נתן כל אחד עשרים פרנק להוצאות ראשונות והתחילו מבקשים להם קרקע. מצאו קרקע במדברה של העיר, אבל דמי קרקע לא מצאו ידם לשלם ... לקחו להם קרקע, שקצתה הררי חול וקצתה גיאיות ועמקים. שכרו להם פועלים להתקין את הקרקע ולהכשירה לבנין בתים. עומדים להם חברינו ועוקרים הרים ושופכים את החול לתוך העמקים, ומביאים אבנים מן הים וקובעים אותן בחול ומשווים גומות. ... וקול מפוצץ והולך מן המחצב שמביאים משם אבנים לבנין וריח של אבק שריפה מפעפע. לא קול מלחמה ולא ריח של מלחמה, אלא קול בנין וריח יישוב. וכבר מבצבץ מן החולות כמין כביש, שנותן לרגליו של אדם עמידה ותוקף. ואנשים ונשים ותינוקות באים מיפו ומנסים את רגליהם על הכביש. וראה זה פלא, הכביש אינו שוקע והרגל אינה טובעת בחול. ... ויש שמלגלגים על חברי אחוזת בית, שרוצים לבנות על החול, שסופם מוכן להם מלכתחילה, כמשל הידוע של הבונים על החול. ולא עוד, אלא מוסיפים הוצאות על הוצאותיהם, שהרי פרנסתם בעיר, ויצטרכו להוציא שכר עגלה, ואין צורך לומר התינוקות שצריכים לבית הספר. ... תיירים שבאו אחר כל לסייר את הארץ וראו שכונה חדשה ונאה זו של ששים בתים קטנים שנקראת תל אביב, וכל בית מוקף גינה קטנה וכל הרחובות נקיים, ונערים ונערות משחקים ברחובות, וזקנים יושבים סמוכים על מקלותיהם ומתחממים בחמה, אותם תיירים לא היו מציירים לעצמם שמקום זה היה שומם מאין יושב וסכסוכים הרבה היו בין הבונים.

... לא היה צריך להתגלגל באכסניא זו, שמזונותיה כחושים ופשפשיה שמנים, שמוציאים ממנו את דמו בלילה כבעליהם שמוציא ממנו דמיו ביום ... לאו כל אמנון זוכה לתמר, ולאו כל שלמה מוצא את שולמית. כמה היה ליבם הומה כשהיו יושבים בחוצה לארץ והיו קוראים באהבת ציון על תפארת בנות ציון המצוינות. עכשיו שהם דרים בירושלים עדיין לא זכו לראות מאותה התפארת. אפשר שבאמת צדקו חז"ל שדרשו את שיר השירים דרך משל ומליצה. ... הניחה שפרה את ראשה על ליבה של אמה, ובכתה. נסתכלה בפניה הנאות והנוגות, זה הנוי העגום שגרם לאותה צרה, שאותו בחור נתן עיניו בה. רבקה לא זכתה ליופי כזה, אף על פי כן נשא אותה פייש. ספק אם נסתכל בה, ספק לפני החתונה וספק אחרי נישואיהם.

יודע אני בתי שאיני מנחיל לך עושר ונכסים, אבל אני מלמדך לקרות בספרים, בזמן שעולמו של אדם חשוך בעדו קורא בספר ורואה עולם אחר

I sat silent before the book, and the book unsealed its lips and revealed to me things I had never heard before. When I was tired of studying I thought many thoughts, and this is one of them: Many generations ago a wise man wrote a book and he did not know of this man who sits here, but in the end all his words prove to be meant for him.

The moonlight returned and brightened. The Dead Sea shone like a barrel of oil, sparks of light shot out from it illuminating the mountainsides, and from the mountains one could see bonfires. Since I was sad, I thought of things that make one even sadder.